מות בן משפחה הינו אובדן אדם קרוב, אהוב, זהו אובדן משמעותי גם אם הנפטר הינו בן משפחה שהיחסים איתו היו מורכבים יותר. אובדן זה מערער ונוגע ברמות עמוקות בתחושת הביטחון הפנימי שיש באדם ובמשפחה.
מתי כדאי לפנות לטיפול במצבי אבדן ושכול?
כאשר אתם מוצאים את עצמכם בתחושה של ניתוק ואבדן עניין בחיים המתמשך לאורך זמן. הדבר מתבטא בקשיים בתפקוד כהורים, כבני זוג, בלימודים, בעבודה, או בשינה ובאכילה. כמו כן כאשר אתם מוצאים עצמכם בקשיים מתמשכים בקשרים בין אישיים ובהימנעויות מחזרה למסלול החיים ומפעיליות שהיו טרום האובדן. נראה שהאובדן אינו נשזר בסיפור החיים ומתקבעת התחושה שאין טעם לחייכם בלעדי הנפטר. לאורך זמן אתם חשים שאתם מתעסקים בעיקר בדמותו של הנפטר וחווים תחושה של נטישה וגעגועים המתעצמים עם הזמן.
זה הזמן לשקול לפנות לטיפול שיאפשר לכם להחזיר בתהליך מתאים את העניין בחיים ע"י חזרה אל מסלול החיים ובמקביל לאפשר לכם לעבור את תהליך האבל בכיוון המסתגל.
בכל מוות, כשהמשפחה מוכנה כבר אליו או כעוד לא הספיקה, יש מרכיב פתאומיות הנמצא באיזשהו רגע בפרידתו של בן המשפחה מחיי העולם הזה. אובדן אדם קרוב, בן משפחה, יכול להיות בסופה של תקופה מתמשכת ומייסרת של מחלה סופנית, או באירוע פתאומי וטראומטי כמו תאונות דרכים, עבודה, אירועי מלחמה או פיגועי איבה וכדו'. בדרך כלל במצבים של מוות הנגרם באירועי פתע טראומטיים, מרכיב הפתאומיות והטראומה עשוי ליצור קשיים בתהליך האבל בשל היותו אבל טראומטי.
יהודית אם שכולה הגיע אל הטיפול בעקבות התקפי חרדה ובהלה במשך היום וקשיים לישון בלילות. יהודית הייתה שומעת במשך היום קריאות בשמה ודפיקות בדלת. היא ידעה שכנראה אינן מציאותיות אולם החוויה באותם רגעים הייתה שאכן היא שמעה ממש. מות בנה וההודעה על מותו היוו אירוע טראומטי. בעבודה עם האבל התמקדתי בשילוב עבודה עם אירוע טראומטי על מנת לאפשר שחרור של החלקים שנתקעו מהחוויה הטראומטית ולא מאפשרים ליהודית לשחרר ולהתפנות אל תהליך האבל לו היא נזקקת. במהלך עבודת עיבוד האבל הטראומטי בשילוב כלים הממוקדים בטראומה (EMDR , SE) עלתה תחושת אשמה שמלווה את יהודית בכל מחשבותיה בחלומות היא חווה את בנה כועס שלא עשתה מספיק בשבילו. התברר במהלך העיבוד שיהודית קיבלה כדורי הרגעה מיד עם ההודעה על מות בנה, כל הלילה מאז הודעה על פטירתו וגם למחרת היא ביקשה וניסתה לצאת מהבית כדי להגיע אליו אולם בני המשפחה שדאגו לשלומה עצרו בעדה, החזיקו בה ושידלו אותה להישאר מוגנת בבית ולחכות עד להלוויה. האשמה על כך שלא הגיעה אליו כדי להיפרד ממנו ולשמור עליו עד ההלוויה הייתה כל כך עמוקה שיהודית לא יכלה לסלוח לעצמה.
בעבודה עם הכלים הממוקדים בטראומה התאפשר ליהודית לעבור תהליך מרפא בו היא יכלה להיזכר ולחוות את רצונה ללכת אליו ולהגיע להשלמה עם היעדרה מולו ברגעים בהם כל כך רצתה להיות לידו ולסלוח לעצמה ולהיפרד מרגש האשמה שהכביד עליה כל כך.
אבל הינו תהליך חיוני של התמודדות לכיוון הסתגלות האדם והמשפחה, אל האובדן. כלומר, האובדן עשוי להישזר כחלק מסיפור חייו של האדם האבל, החסר, ולקבל משמעות במהלך תהליך האבל שיאפשר לאדם להניע חזרה את רצונו לחיות באופן מלא ומשמעותי. אולם האבל עשוי להתרחש במקצבים ובאופנים שונים בין בני המשפחה. אחד הקשיים בתהליכי האבל במשפחה הינו השונות בין חברי המשפחה בהתמודדות עם האובדן.
רבקה, הגיעה אלי לטיפול בעקבות תחושות של מועקה בחזה. רבקה שכלה את בנה בתאונת דרכים קטלנית שלוש שנים טרום הגעתה אלי לטיפול.. היא ספרה שהיא כל הזמן פועלת לספר את סיפור מותו של בנה וחייו מתוך שליחות ועל כן היא יוזמת אירועים לזכרו ופעילה ארגונים שונים תוך הנצחת טקסים שונים לשמו של בנה. רבקה חייבת לספר את הסיפור של בנה ומותו אולם היא אינה מרגישה בטוב. לחץ הדם גבוה, אינה מצליחה לישון בלילות, עצבנית מאוד. במהלך השיח מתברר שרבקה מרגישה מלאת כעס על אוריה, בעלה. "הוא לא משתף פעולה, בכלל לא אכפת לו. הכול עלי". אוריה למעשה לא הצטרף אל רבקה במסעותיה בארץ ובפעלה למען מניעת תאונות הדרכים לזכרו של הבן וכשהיו מגיעים מכרים או פעילים בארגונים אלו לכבד אותם באזכרות לזכרו של בנם, אוריה היה נשאר בחדרו או בעבודה ולא מצטרף למפגשים שלו. בטיפול הזוגי אצלי, ניתן היה לפגוש את אוריה וכאבו באובדן בנו. אוריה נמנע לספר לאחרים על בנו, מחשש שהוא מעמיס על אחרים ומרחיק אותם. תמונתו של בנו תלויה אצלו בעבודה בחדרו.. החוויה של רבקה ואוריה הייתה של בדידות גדולה ביחסי הזוגיות שהחמירה לניכור ויחסים קשים גם במערך המשפחתי.
האבל הינו תהליך מתמשך של דיאלוג בין האדם האבל לבין עצמו לגבי משמעות האובדן. למעשה, תהליך זה מתמשך לאורך שנים רבות אף לאחר תקופת האבל הרשמית בתרבות החברתית והדתית. בתהליך אבל זו של האדם האבל מדמות הנפטר מתרחשים שינויים ברמה הרגשית והקוגניטיבית ובתפיסותיו את יחסיו עם דמות הנפטר.
נורית (בגיל 56) הגיעה לטיפול עם סימנים של דיכאון וחרדה. במהלך המפגשים הראשונים התברר שמות בעלה מדום לב בהיותה בגיל 40, השאיר אותה עם ארבעה ילדים קטנים. במהלך הקשר הטיפולי, נורית שתפה בחלומות שחלמה בהם היה מופיע בעלה עם פנים אדישות או כועסות או שלחילופין הייתה מרגישה שהוא מתעלם ממנה ומתרחק. עבודה עם החלום הביאה לחשיפה של קשיים ועכבות ביחסים עם בעלה טרום מותו. נורית נשארה עם זיכרונות מאירועי הימים האחרונים טרום מותו, עם הקשיים והכעסים שהיו לה כלפיו בימיו האחרונים, ללא יכולת לשתף אף אדם. מה שהשאיר בה, לאחר מותו, כעס וגם רגשות אשמה כלפיו. החלומות הופיעו לעיתים והדירו מנוחה ממנה. כעס זה הצטבר בתוכה והפך לדיכאון. בטיפול התאפשר לנורית לפתוח את השיח עם בעלה באמצעות מכתבים שרשמה אליו ושיח בחדר, מה שאפשר לה להמשיך את השיח שלא הסתיים טרום מותו של בעלה. הדבר הביא לשחרור משמעותי מרגשות האשם על כך שכל כך כעסה עליו ולא יכלה לספר לאיש אלא להעמיד פנים כפי המצופה מאלמנתו באבלה.
הטיפול בתמרה החל בעקבות התקפי חרדה סביב יציאת בנה לתקופה ממושכת לחו"ל. במהלך ההיכרות איתה התבהר שתמרה חווה בדידות בחייה ועברה אירוע קשה שש שנים טרום הגעתה לטיפול. תמרה נפרדה מבעלה כשלוש שנים טרום מותו בטרם עת ( לפני כשש שנים) וזאת בעקבות רצונו להיפרד ממנה. כשנה לאחר הפרידה רצה בעלה לחזור אל הקשר איתה אולם לא הספיקו לממשו. בזמן האבל תמרה הייתה מרוכזת בתפקודה כאם לשלושת ילדיה היתומים הרכים ומעמדה כאלמנה לא נתפס אצלה כלגיטימי בשל חוויתה שהסביבה מכירה אותה כפרודתו של בעלה. מצב זה יצר אצל תמרה מחסום מלאפשר לעצמה לחוות את האבל. תמרה זכרה שלא יכלה לבכות וגם כשבכתה הייתה מרוכזת בילדיה ויתמותם. היא הייתה שותפה עם משפחת בעלה בטקסי האזכרה בכל שנה אולם עדיין הזכות להתאבל על פרידתם הכפולה לא התאפשרה אצלה. במהלך הטיפול ניתן היה להתיר קשרים אלו ומורכבות הפרידה ולאפשר לתמרה להכיר בזכותה לאבלות ולחוות את האבל באופן המאפשר שחרור, כאב ובכי.
אחים שכולים, אחים לנפטר, הינם במצב מורכב מכיוון שמחד, הם חווים את אובדנו של אחיהם הנפטר להם ומאידך הם מרוכזים מאוד בחווית אובדן ההורים שלהם בעקבות השכול. אובדן ההורים מגייס אותם או את חלקם לפחות, להיות במצב של הישרדות דריכות כדי שהמשפחה לא תתפרק. ילדים אלו רואים את הוריהם במצב של משבר ומגויסים באופן מיידי לתפקיד של שומרי ההורים. לשמור על ההורים יכול להיות הניסיון "לא לעשות בעיות", לא לשתף בכאב, לא להרגיש את האובדן והכאב ולהמשיך כרגיל, וכן "לעשות בעיות" שהמשמעות היא לגייס את ההורים אל החיים וההתמודדות...
רענן (36), אח שכול, הגיע לטיפול בעקבות פניית אשתו שדיווחה על התפרצויות זעם מצידו. בטיפול התברר שהוא מתפרץ בעיקר סביב חוויה של "חוסר ערך" ביחסים בין אישיים ובעיקר בחיי הזוגיות. מות אחיו לפני 13 שנים, היווה חוויה מחזקת לתחושת חוסר הערך שלו: "תמיד אחי היה הבן המועדף ובמותו, ידעתי שהורי העדיפו אותו על פני. היה עדיף שאני אמות תחתיו". ההתנצלות של רענן על כך שהוא נשאר בחיים ולא אחיו, הכתיבה את התמודדותו עם האבל ועם אבלם של הוריו. רענן הפסיק את הלימודים באוניברסיטה וריכז את עיסוקו בלהיות סביב הוריו. גם בזוגיות מוצא את עצמו בחווית "המשני" ו"הנספח", מה שיוצר מעגל יחסים בו הוא נרמס בחוויתו ומתפרץ בהתפרצויות זעם שאינן בהכרח מתקשרות אצלו לחוויית חוסר הערך. עבודה בטיפול התמקדה על חווית האבל המושהית בעקבות התגייסותו כאח לשמירה על הוריו ובמערך היחסים הבין אישיים ביחסי הזוגיות כדרך לשינוי בתפיסתו את עצמו. כיום רענן בתהליך שינוי בזוגיות תוך עבודה על חיזוק חווית הרצוי, אהוב ומוערך.
אנו גם פוגשים את הילדים שאין להם מקום ובית בחוויה הרגשית שבשכול וביתמות. רגש האשמה על כך שהם נשארו בחיים במקום אחיהם אינו מאפשר להם להמשיך בהתפתחותם. הם חווים תגובות של הוריהם באבלם כתגובות של דחייה כלפיהם. הם נושאים רגשות כבדים שלעיתים קרובות אנו מזהים גם בביטויים פיזיולוגיים.
רננה (19) הגיעה אל הטיפול בעקבות מצב של "אין בית" יחסים קשים עם האם הובילו לכך שניתקה קשר עם האם אך עם ציפיה מתמדת שהקשר יחזור ויהיה מיטיב. אביה ואחיה נהרגו בתאונת דרכים. מאז חייתה בהרגשה שאימה העדיפה את אחיה עליה. היא סבלה מגירודים בעור ומבעיות עיכול קשות. הטיפול הינו ממוקד בחוויה העכשווית תוך ההתייחסות לקשר גוף-נפש ובבניית תמונה עתידית של בית בנייה וחיזוק כוחות תוך עבודה עדינה עם החלקים של האובדן.
ariela222@gmail.com
